"עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים" חיים גורי

שיתוף:
Share on facebook
Share on linkedin
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

20:00  בערב, צפירה. שקט, עצב, מחשבות.

11:00  בבוקר, שוב צפירה. שוב שקט מסביב.

ילדים, בני נוער, מבוגרים, כולם לובשים חולצות לבנות ועליהן מדבקה, מדבקת הפרח "דם המכבים"- הסמל של יום הזיכרון.

למה? למה הפרח היפה הזה מקבל שם כל כך נורא, שם של מוות?

מה הקשר בין הפרח ליום זה?

באתר עמותת דם המכבים נכתב כך: "צמח דם המכבים קיבל את שמו מהאגדה שהוא צומח בכל מקום בו נפלה טיפה מדמם של המכבים ארצה. הכדוריות האדומות דמוית טיפות הדם תרמו אף הם את חלקם. האגדה הזו היוותה השראה לא רק לשם של הפרח, אך גם לבחירת הפרח כסמל הלאומי של יום הזיכרון כבר בשנים המוקדמות של המדינה. לאנגליה, קנדה ואוסטרליה יש את פרח הפרג ליום הזיכרון שלהם…"

הקישור בין חללים במלחמה לבין פרחים, הוא רעיון, שנשאב מרעיונות דומים בתרבות המערבית של אירופה. הפרח צומח במקום שבו נפל האדם חלל, זה סמל של התחדשות ל"לידה מחדש", להשתנות. כמו המחזוריות בטבע: הפרח "נולד" – פורח, בתקופת האביב, "מת" בקיץ ו"קם לתחייה" באביב הבא.

שורשיו של הקשר, בין מוות לפרחים בתרבות המערבית, נעוצים במיתולוגיה היוונית-רומית. זפירוס, הרוח המערבית, נתן לכלוריס, אלת הפרחים, מתנה – שליטה על גן פורח של פרחים. כל הפרחים בגן הזה, היו בגלגולם הקודם, בני אדם, שבגלל סיפור אהבה, מתו, עברו שינוי והפכו לצמחים.

אחד מן הפרחים שצמח בגן של כלוריס היה הדמומית (Adonis), שבגלגולו הקודם היה אדוניס, גבר יפיפה, כל כך יפה, שאפרודיטה – היפה מכולן, התאהבה בו. יום אחד יצא אדוניס לצוד ולמרות שאפרודיטה התחננה שלא ילך לצוד, הוא יצא והותקף, כפי שחזתה האלה, על ידי חזיר בר בעת שהיה עסוק בצייד. אפרודיטה שמעה את זעקותיו ובאה לעזרתו, אבל זה היה כבר מאוחר. במקום שבו ניגרו טיפות דמו של אדוניס, צמחו פרחי הדמומית. אדוניס הפך סמל למוות בגיל צעיר.

וכך כתב אובידיוס:

"…היא ראתה ממרום את הגופה המתבוססת בדמה, קפצה ממרכבתה, קרעה את שמלתה…הכתה בחזה באגרופים פראיים…אמרה, אדוניס, יזכה במצבה נצחית…דמך ייהפך לפרח…אדוניס, הגבר שלי. כך אמרה ושפכה על הדם נקטר מפיץ ניחוח…לא עברה שעה והנה התרומם פרח, שצבעו כגרגירים שחופן הרימון מתחת לקליפתו הקשה, אבל ההנאה ממנו קצרה…"

את הקישור בין חללים במלחמה לבין פרחים, אפשר לראות גם בשירו של חיים גורי "באב אל וואד". הנה קטע מהשיר.

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

ברוכים הבאים!
רחל ספיר

רחל ספיר

מרצה. מספרת סיפורים

פעם מזמן מזמן, אחרי ארוחת השבת, אבא היה מספר לנו סיפור. כשהוא סיפר, הזמן עצר מלכת, לא עניין אותי שום דבר, הייתי מרותקת. סיפורים מופלאים, ספק אמיתיים, ספק בדיוניים, אבא שלי היה מספר הסיפורים. היום כשאומרים עלי "את לא רק מרצה, את מספרת הסיפורים", אני חושבת על אבא, מבחינתי שם הכל התחיל. ספור הוא כמו חץ שננעץ עמוק בלב, שם הוא נשאר…

צרו איתי קשר

להזמנת הרצאה/סדרה, או ליצירת קשר מוזמנים לכתוב לי

הרצאות שצפית בהם לאחרונה
לא נצפו עדיין הרצאות באתר
טיולים
עוד מאמרים שאולי יעניינו אותך