ציורו של ז'אק לואי דויד, הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו, כמשקף של תמורות ושינויים

שיתוף:
Share on facebook
Share on linkedin
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

מבוא

הסגנון הניאו קלאסי מתפתח בצרפת, הוא שולט מסוף המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-19 והתבטא: באדריכלות, בפיסול ובציור. עד המהפכה הצרפתית האמנות שרתה את בית המלוכה והאצולה וסגנון זה מתאים את עצמו למציאות המשתנה, במעבר משלטון מלוכני לרפובליקה. זוהי אמנות בעידן של תהפוכות; יחד עם השינויים החברתיים, התחוללו שינויים באמנות ובתפקידיה. קיים רצון לחזור לאמנות הקלאסית שבה מגולמים ערכים ותפיסת עולם, המתאימים לתקופה זו, בה רוצים ליצור אדם חדש שהדגם הקלאסי משמש לו כהשראה. אדם שהוא אזרח אידיאלי, בעל תכונות נשגבות, אדם מוסרי הפועל על פי ההיגיון ולא על פי הרגש, אדם המתגבר על קונפליקטים רגשיים ומגלה איפוק, אדם בעל יכולת להקרבה עצמית.

מקור: wikimedia.org

צייר צרפתי בולט בתקופה זו היה ז'אק לואי דויד (Jacques Louis David, 1748-1825) והוא מצייר – בשנה רבת משמעות בהיסטוריה המערבית, את הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו משנת 1789 (תמונה מס' 1).[1] ציור זה ממוקם בנקודת מפנה היסטורית, הן מבחינת ההיבט הכללי של האמנות הצרפתית ככלל והן מבחינת האמן בפרט. האם ניתן לומר כי, הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו, משקף את התמורות והשינויים שהתחוללו. נראה כי לאמן קשה, בתקופה סוערת זו, להתנתק מן המציאות ואמנותו יכולה להיות מושפעת מהתמורות המתחוללות והאווירה השוררת בצרפת. ציור זה הוא מיתוס מן התרבות הרומית, סיפור של גבורה והקרבה עצמית, לכן, תחילה אבדוק האם קיים כאן מסר וניסיון ליצור תכונות מקבילות, בין הדמות הראשית בציור, ברוטוס, לבין תכונות הנדרשות מבן התקופה. שנית, אבחן את נושא התעמולה הסוציולוגית כמקדמת את חשיבותה של ההקרבה העצמית למען המדינה. לאחר מכן, אבדוק את התייחסותם של כותבי האנציקלופדיה בדבר תפקידה של האמנות, מלבד להיות אובייקט של יופי, אשר מהנה את הצופה בה. קיימות גישות רבות במחקר בדבר עבודותיו של דויד ככאלה המתפקדות ככלי תעמולה. נראה, כי קשה לנתק את הדיון ביצירתו מבלי להתייחס לאירועים בתקופה רבת תהפוכות זו וראשית אסקור חלק מן הגישות במחקר העוסקות בעבודותיו.

[1] ביוגרפיה על חייו של ז'אק לואי דויד, ניתן לקרוא בהרחבה, בספרה של Anita Brookner, Jacques-Louis David (London: Thames and Hudson, 1980).

ברוכים הבאים!
רחל ספיר

רחל ספיר

מרצה. מספרת סיפורים

פעם מזמן מזמן, אחרי ארוחת השבת, אבא היה מספר לנו סיפור. כשהוא סיפר, הזמן עצר מלכת, לא עניין אותי שום דבר, הייתי מרותקת. סיפורים מופלאים, ספק אמיתיים, ספק בדיוניים, אבא שלי היה מספר הסיפורים. היום כשאומרים עלי "את לא רק מרצה, את מספרת הסיפורים", אני חושבת על אבא, מבחינתי שם הכל התחיל. ספור הוא כמו חץ שננעץ עמוק בלב, שם הוא נשאר…

צרו איתי קשר

להזמנת הרצאה/סדרה, או ליצירת קשר מוזמנים לכתוב לי

הרצאות שצפית בהם לאחרונה
לא נצפו עדיין הרצאות באתר
טיולים
עוד מאמרים שאולי יעניינו אותך