אלי נהר ונימפות, ביצירותיו של ניקולא פוסן "אפולו ודפנה"

המיתוס של אובידיוס "דפנה" הוא פרטי ומורלי, אולם כאשר אנו מביטים בשתי יצירותיו של פוסן המתארות אותו, נראה כי האמן מזמין את הצופה להרהר במשמעות עמוקה יותר. אין כאן תיאור של הטקסט, אלא תיאור אלגורי לדילמה אנושית באופן כללי, מה שמדגיש את חידושו של האמן ואת האופן בו הוא מבטא את רוח התקופה.

דימויו של אפולו באימפרזה של משפחת ברבריני

במאות ה-16 וה-17, איטליה רחוקה מאיחוד פוליטי ועצמאות, אולם כבר היה לה קאנון ספרותי בשל והתקיים כבר ויכוח על השפה המקומית. היו כמה יצירות אמנותיות וספרותיות, אחת מהן הייתה האימפרזה ונראה כי היא התפתחה מן התרבות, כדי לשמש סמל אישי של האצולה, המבטא את השאיפות, המעשים והמעלות הטובות שלהם.

סדרת סיפורי התנ"ך בכלל וקנאת אחים בפרט, כמייצגים נרטיב של ההווה

עדי נס מציע לצופה נקודת מבט חדשה על אירועים מן התנ"ך; הוא מעלה על פני השטח את הדילמות המוסריות וההומניות המלוות את גיבורי התנ"ך. באמצעות הדמויות המוכרות לקהל הישראלי, הוא מביא לקדמת הבמה את בעיית המציאות הישראלית, בה הקהילה איננה מצליחה לסייע ולשפר את חייהן של קבוצות מסוימות בחברה.

ציורו של ז'אק לואי דויד, הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו, כמשקף של תמורות ושינויים

הסגנון הניאו קלאסי מתפתח בצרפת, הוא שולט מסוף המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-19 והתבטא: באדריכלות, בפיסול ובציור. עד המהפכה הצרפתית האמנות שרתה את בית המלוכה והאצולה וסגנון זה מתאים את עצמו למציאות המשתנה, במעבר משלטון מלוכני לרפובליקה. זוהי אמנות בעידן של תהפוכות; יחד עם השינויים החברתיים, התחוללו שינויים באמנות ובתפקידיה.

כיצד מוצגת דמותו של סטפנוס באמנות בהשוואה לכתוב

ההיסטוריה הנוצרית הקדושה ובמרכזה ישו, מריה והקדושים, מהווה יסוד מרכזי של התרבות והאמנות המערבית. אין ספור יצירות אמנות הוקדשו לתיאור רגעי המפתח בחייהם של אלה ובחיבורי זה אתמקד בדרך בה בחרו אמנים שונים לתאר את דמותו של סטפנוס הקדוש, בהשוואה לכתוב במקור העתיק.